פסק-דין בתיק ת"א 64281-07

פסק דין זה ניתן בתביעה כספית בסך של 234,919.34 ש"ח שהגישו התובעים נגד הנתבעים, כאשר עוד לפני מועד הגשת התביעה מוזג הנתבע 1 עם הנתבע 2.

מכתב התביעה המתוקן עולה כי ביום 31/3/98 העמיד הנתבע 1 לתובעים שהינם אחים שלוש הלוואות נפרדות על סך של 280,000 ש"ח כל אחת - הלוואה מספר 243 על שם התובע 2; הלוואה מספר 639 על שם התובע 1; והלוואה מספר 740 על שם שני התובעים (להלן: " ההלוואות") -  כנגד שיעבוד במשכנתא של שלוש דירות בבניין מגורים בנתניה (להלן: " הדירות"). עוד עולה מכתב התביעה כי התובעים נקלעו לקשיים כספיים ופיגרו מידי פעם בתשלומי הלוואות 639 ו- 740, וזאת בשל מחלת הסרטן שבה חלה התובע 1 בשנת 2000, שכתוצאה ממנה נבצר ממנו לעבוד במשך כארבע שנים. על פי כתב התביעה, בעקבות פיגורים אלה פתחו הנתבעים בהליכי הוצל"פ נגד התובעים ומונה כונס נכסים למימוש שלוש הדירות, כאשר במאמר מוסגר נטען כי עקב טעות ורשלנות מצד הבנק מונה כונס נכסים גם לדירה שבבעלותו של התובע 2 על אף שלא היה כל פיגור בתשלומי ההלוואה בגינה, אולם כעולה מכתב התביעה הוגשה תביעה נזיקית נפרדת בגין כך. לטענת התובעים, בין לבין ועד ליום 20/3/07 סילקו את מלוא חובם בשל ההלוואות לנתבעים, ומכיוון שסברו כי חויבו על ידי הנתבעים בחיובי יתר, פנו לחברת "ילן בקרה - ניהול - חישובים" (להלן: " חברת ילן") כדי שזו תבדוק את חיובי הבנק בגין שלוש ההלוואות הנ"ל. התובעים צירפו לכתב התביעה המתוקן חוות דעת מעודכנת של מר יאיר לניר אשר נערכה בעקבות בדיקה חוזרת שבוצעה בשלב קדם המשפט בתיק ולאחר קבלת מסמכים נוספים מב"כ הנתבעים. על פי חוות הדעת המעודכנת הנ"ל, התובעים חויבו בתשלומי יתר בסך כולל של 215,460.62 ש"ח, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה - סך של 234,919.34 ש"ח.

בכתב ההגנה הועלו טענות מקדמיות שלפיהן דין התביעה להידחות מחמת היעדר עילה והתיישנות, ולגבי הנתבע 1 נטען כי יש למוחקו מכתב התביעה משמוזג עם הנתבע 2. כמו כן נטען כי בניגוד לנטען בכתב התביעה, ההלוואות לא נלקחו על ידי התובעים לבדם אלא יחד עם נשותיהם של כל אחד מהתובעים וכי ההלוואה האחרונה סולקה באופן סופי רק בחודש יוני 2007, ולא בחודש מרץ 2007. לגבי חוות הדעת נטען כי לא ניתן להבין כלל את פשרה וכי הינה שגויה בעליל, מנופחת, חסרת הגיון, בלתי מקצועית בעליל וחסרת כל בסיס עובדתי, חשבונאי ומשפטי. לאמיתו של דבר, כך נטען, התובעים לא חיובו על ידי הבנק בכל סכום שהוא מעבר לחיובים שהגיעו על פי התנאים וההסכמים בין הצדדים, ולמעשה אף חיובו בפחות מהמגיע לבנק על פי תנאי ההלוואה, וזאת כעולה בין היתר מסעיף 2.5 לחוות הדעת. בנוסף הועלתה טענת קיזוז שלפיה הבנק זכאי לקזז כל סכום שייפסק כנגדו במסגרת תביעה זו, אם ייפסק, מסכום חובם של התובעים כלפיו כערבים לחובותיה של חברת ברוך סרוסי ובניו חברה קבלנית בע"מ - סך של 3,597,715 ש"ח נכון ליום 25/7/07 בצירוף ריבית חריגה בשיעור המקסימאלי הנהוג בבנק - חוב אשר עקב שיקולי אגרה הוגשה תביעה בגין חלק ממנו בלבד (סך של 2,000,000 ש"ח) לבית משפט השלום בנתניה (ת.א. 7573/07).

התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית שבהם חזרו על הטענות בכתב התביעה. כמו כן הוצהר כי התובעים היו יחד עם נשותיהם בעלי הזכויות בשתיים מהדירות שבהן גם התגוררו, ואילו בדירה השלישית היו הזכויות של התובעים בלבד. עוד הצהירו התובעים כי ביום 20/3/07 שולמו כל הפיגורים כולל הוצאות ושכר טרחת עו"ד בתיקי ההוצאה לפעול, ובחודש יולי 2007 שולמה מלוא יתרת ההלוואות לבנק. התובעים צירפו לתצהירים את שתי חוות הדעת שנערכו על ידי מר לניר וכן   כתבי המחאת זכויות של נשותיהם של התובעים, הגב' ורד סרוסי והגב' מירב סרוסי, שלפיהם המחו לתובעים את זכויותיהן לקבלת כל פיצוי, תשלום או מידע בגין העניינים המפורטים בכתב התביעה.

הנתבעים הגישו הודעה שלפיה ביום 11/10/09 ניתנה החלטה בת.א. 7573/07 הקובעת כי לא תינתן לתובעים דכאן רשות להתגונן כנגד התביעה הנ"ל, ובהתאמה ניתן כנגדם פסק דין בגין מלוא סכום התביעה, דהיינו בסך של 2,000,000 ש"ח. לפיכך נטען כי הנתבעים אינם נדרשים עוד להוכיח את טענת הקיזוז שהעלו בכתב ההגנה, שכן פסק הדין הנ"ל משמש מעשה בי-דין לעניין זכותם לקזז את מלוא סכום התביעה כנגד חובותיהם הפסוקים של התובעים כלפיהם. כמו כן נטען כי הנתבעים אינם נדרשים להביא ראיות נוספות בתיק זה, וזאת מבלי לוותר על טענותיהם כי אין שחר לטענות התובעים, כפי שבכוונת הנתבעים להראות בהמשך ניהול ההליך לרבות בשלב החקירה הנגדית.

במהלך דיון ההוכחות נחקר המומחה מטעם התובעים, מר יאיר לניר, בחקירה נגדית, ולאחר הדיון הוגשו סיכומים בכתב. 

דיון

התביעה שבפני נסמכת, רובה ככולה, על חוות דעתו של מר יאיר לניר מחברת ילן אשר צורפה לכתב התביעה המתוקן, אלא שכפי שיוסבר להלן, חוות דעת זו לוקה בפגמים רבים ואינה מפורטת כנדרש, כך שאין בה כדי לבסס את עילת התביעה ואת סכומה.

מעדותו של המומחה עלה כי הסכמי ההלוואה כלל לא היו בפניו בעת עריכת חוות הדעת, והוא הסתמך על הנתונים המופיעים בדוחות הבנק לגבי שיעורי הריבית שנגבו בפועל (סוף עמוד 2 ותחילת עמוד 3 לפרוטוקול). משלא בדק המומחה מה היו התנאים המוסכמים בין הצדדים, הרי שאף לא יכול היה לקבוע בוודאות האם הלכה למעשה חייב הבנק את התובעים בסכומים גבוהים יותר מאלה שרשאי היה לגבות על פי המוסכם. במהלך חקירתו הנגדית של המומחה ובסיכומי התובעים נטען כי הואיל והנתבעים לא צירפו לכתבי טענותיהם את מסמכי ההלוואה, הרי שטענתם כי מסמכים אלה לא נבדקו על ידי המומחה הינה בגדר הרחבת חזית אסורה. טענה זו דינה להידחות, שכן היה על התובעים להציג בפני המומחה את כל המסמכים הרלוונטיים, לרבות הסכמי ומסמכי ההלוואה עוד בטרם הכנת חוות הדעת, וככל שמסמכים אלה לא היו בידיהם היה עליהם לבקש עותקים שלהם מהבנק. יודגש כי אין בפני בית המשפט טענה שלפיה התובעים ביקשו מהבנק העתקים של מסמכי ההלוואה ובקשתם לא נענתה. כמו כן יצוין כי גם לאחר שהעלו הנתבעים בכתב ההגנה טענות שלפיהן חוות דעת המומחה אינה מבוססת על כל המסמכים והנתונים הרלוונטיים (ראו למשל סעיף 12 לכתב ההגנה), לא העלו התובעים כל דרישה לקבלת הסכמי ההלוואה.

בנוסף לכך, חוות הדעת המומחה אינה מפורטת ואינה מנוסחת כנדרש, ולא ניתן להבין ממנה כיצד ומדוע נוצרו אותם "חיובי יתר" נטענים. הבדיקה שערך המומחה מבוססת על "הרצה מחדש" של החשבונות, כאשר בגוף חוות הדעת מופיעים רק הנתונים הסופיים שהתקבלו לכאורה בהרצה זו  לגבי כל הלוואה. אין בגוף חוות הדעת ואף לא בנספחיה סיכום מפורט ומסודר של כל סכומי הריבית והפרשי ההצמדה שנגבו מהתובעים בגין ההלוואות בפועל, אל מול הריבית והפרשי ההצמדה שהיה על הבנק לגבות מהתובעים לשיטתו של המומחה. כמו כן אין בחוות הדעת או בנספחיה הפניות ספציפיות לחיובים שגויים כלשהם או לכאלה החורגים לכאורה מהשיעורים המוסכמים.

זאת ועוד, לא ברור מה היו הנחות היסוד של המומחה לגבי שיעורי הריבית שרשאי היה הבנק לגבות מהתובעים, ועל פני הדברים אף אין בחוות הדעת כל קביעה שלפיה שיעורי הריבית שנגבו בפועל היו גבוהים מהמוסכם. נהפוך הוא, כפי שעולה מסעיף 2.5 לחוות הדעת, הריבית המוסכמת בחוזי ההלוואה הייתה 6.45%, בעוד בפועל נגבתה מהתובעים ריבית בשיעור של 5.97% בלבד. מעיון בסעיף 4.4 לחוות הדעת ומדבריו של המומחה בחקירתו הנגדית (עמוד 2 לפרוטוקול, מול שורות 6-19), עולה כי התחשיב נשוא חוות הדעת מבוסס על ההנחה שהיה על הבנק לחייב את התובעים בריבית רגילה בשיעור של 5.97% בלבד, ואילו בגין התשלומים שבפיגור רשאי היה הבנק לחייב בשיעור נוסף של 6.53% שהוא ההפרש בין הריבית הרגילה הנ"ל לבין "ריבית הפיגורים לשיטת הבנק", ובנוסף נלקחו בחשבון גם החיובים בתיק ההוצאה לפועל (סעיף 4.5 לחוות הדעת). מכאן שהמומחה לא לקח בחשבון בבדיקה שביצע ובחוות דעתו את העובדה שלפי הנתונים שהוצגו בפניו, רשאי היה הבנק לגבות מהתובעים בגין ההלוואות "ריבית רגילה" בשיעור גבוה יותר מזה שנגבה בפועל, וייתכן שרשאי היה לגבות גם ריבית פיגורים בשיעור גבוה יותר, אולם כאמור המומחה כלל לא בדק זאת, הואיל והסכמי ההלוואה לא היו בפניו.

מעבר לכך, על פי עדותו של המומחה מטעם התובעים, חוות דעתו מבוססת על חישובים שנערכו משנת 1998 ואילך (עמוד 1 ותחילת עמוד 2 לפרוטוקול), כאשר כתב התביעה המקורי הוגש ביום 19/11/07 וכתב התביעה המתוקן ביום 28/7/08. הנתבעים טענו עוד בכתב ההגנה כי לכל הפחות אותם חיובים שנוצרו לפני 20/11/00 התיישנו, ומשאין בחוות הדעת כל הפרדה בין החיובים שנוצרו לפני מועד זה לבין אלה שנוצרו אחריו, יש לדחות את התחשיב כולו. התובעים כלל לא מצאו לנכון להתייחס לטענה זו בתצהירי עדותם הראשית או במוצגים מטעמם.

בסיכומים העלו התובעים טענות כלליות בלבד בעניין ההתיישנות, תוך הפניה לפסיקה לגבי חובות תום הלב וההגינות המוטלות על בנקים ומידת הזהירות שיש לנקוט בעת בחינת טענות התיישנות, אך זאת מבלי להתייחס לטענת ההתיישנות במקרה דנן לגופו של עניין, ומבלי להעלות טענה בדבר קיומו של חריג כלשהו לחישוב תקופת ההתיישנות. עוד טענו התובעים לראשונה בסיכומיהם כי היה על הנתבעים לבצע בעצמם תחשיב של אותו חלק מסכום התביעה שהתיישן. אין בידי לקבל טענה זו. מדובר בתביעה בסדר דין רגיל שהגישו התובעים ועליהם הנטל להוכיח את סכום התביעה. משלא נסתרה הטענה שהועלתה כאמור עוד בכתב ההגנה כי קיימת התיישנות על חלק מהחיובים הכלולים בחוות הדעת, ומשלא הוגשה חוות דעת מתוקנת ולא הוצג כל תחשיב מטעם התובעים המתייחס לחיובי היתר הנטענים לאחר תקופת ההתיישנות, על אף שהמומחה הודה כי ניתן היה לעשות כן בנקל בעזרת התוכנה שברשותו (תחילת עמוד 2 לפרוטוקול), הרי שסכום הנזק לא הוכח כנדרש. בהעדר הפרדה כלשהי בין החיובים בחוות הדעת עצמה, אין מקום לחייב את הנתבעים לבצע את מלאכתם של הנתבעים, ולמעשה ליצור חוות דעת חדשה המנטרלת את החיובים שנוצרו לפני תקופת ההתיישנות (לעניין חובתם של התובעים להוכיח במדויק את הנזק הנטען כל עוד ניתן לכמתו הפנו הנתבעים לע"א 424/86 נאות מרינה נ' הבנק הבינלאומי, פ"ד מג (2) 335, בעמוד 389. כן ראו לעניין זה פסק דינו של כב' השופט גרוניס בהיותו שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב בע"א 1593/97 בנק לאומי לישראל נ' רדיו אלחוט חברה למסחר שירות והפצה בע"מ בפסקה 14 ופסק דין נוסף של כב' השופט גרוניס בהיותו שופט בבית המשפט העליון בע"א 8279/02 זאב גולן נ' עזבון המנוח דר מנחם אלברט ז"ל, תק-על 2006(4) 410).

לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כי אין בחוות דעת המומחה כדי לבסס כנדרש, ולו לכאורה, את טענות התובעים בדבר חיובי יתר בגין ההלוואות.

אשר על כן הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים לשלם לנתבעים בגין שכר טרחת עו"ד סך של 15,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות מתבקשת להעביר העתק של פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ‏כ"ג ניסן תשע"א, 27 אפריל 2011, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: